בקריאה ניאו – מרקסיסטית של 'חוצות זתוניא' ניתן לאבחן כבר בקריאה ראשונה את מאבקי המעמדות. הבולטים בהם הם המאבקים בין המעמדות המיניים/מגדריים, ובין המעמד הפוליטי השליט המאופיין בזקנים שמרנים לבין המעמד של הצעירים הליברליים השואף לערער עליו ולעלות לשלטון במקומו. המאבק בין המעמדות הפוליטיים כולל בתוכו את שאר המאבקים המעמדיים כך שנוצרות שתי קואליציות שכל אחת מהן שואפת להגיע לעמדת של מעמד על פוליטי שולט.
כמו שציין פרדריק ג'יימסון: "בדרך כלל אידיאולוגיית המעמד השליט תתור אחר אסטרטגיות שונות להצדקת עמדת הכוח שלה, ואילו תרבות או אידיאולוגיה אופוזיציונית תבקש...לערער ולחתור תחת 'מערכת הערכים' השלטת."[1]
לאורך הספר ישנו מאבק בלתי פוסק בין המעמד השליט המנסה להצדיק ולשמר את מעמד הכוח שלו, לבין אופוזיציה, בראשות ח'אלד אל - מוסלי, המנסה לערער על ההגמוניה שלו. כבר בכתבה שהופיע במקומון של זתוניא, ובישרה על מועמדותו של אל – מוסלי לראשות הכפר, יוצא המועמד בְּרֵיש גְּלֵי נגד האידיאולוגיה השלטת בכפר בהכריזו ש"די לשלטון החמולות" (עמוד 19).
עם זאת, המאבק בין המעמד השליט לזה הנשלט המנסה לחתור תחתיו ולערערו, אינו קיים רק בפוליטיקה של זתוניא, אלא מצטמצם עד רמת המשפחה. הביטוי המרכזי לכך הוא בפרשת חסנאא, הנישאת בניגוד לרצון אביה וללא ברכתו, והתעקשה להשתתף בבחירות הפנימיות של רשימת אל - מוסלי, על אף שאביה התנער ממנה עקב הנישואים (80-83). החתירה של חסנאא אל – מוסלי, היא למעשה חתירה משולשת:
א) ישנה חתירה תחת האידיאולוגיה השלטת בה המשפחה צריכה לתת את הסכמתה לחתונת הבת. חסנאא נישאת לעאדל אל – חסן למרות התנגדות הוריה, שהובילו אף לאיומים מצד אביה על עאדל.
ב) ערעור על המוסכמה שרק הכלה צריכה לקבל את ברכת המשפחה. למעשה מדובר בחתירה פמיניסטית נגד האידיאולוגיה הפטריארכאלית בה כדי שהאישה תינשא היא חייבת לקבל את אישור המשפחה והעומד בראשה.
ג) בהתעקשותה להשתתף בפריימריז של משפחת אל - מוסלי, מערערת חסנאא על התפיסה ששררה עד אז שברגע שהאב מתנער ממי מבניו או בנותיו הם מפסיקים להשתייך למשפחה.
במעשיה משקפת חסנאא את הטענה של לואי אלתוסר ש"האידיאולוגיה מייצגת את היחס המדומיין של יחידים לתנאי הקיום הממשיים שלהם."[2] היא מוכיחה שתנאי הקיום הממשיים אינם כפי שהיחיד תופס אותם. בעוד אביה האמין שבהתנגדותו לחתונה הוא יוכל למנוע אותה, בהיותו ראש המשפחה יזכה לציות בתו או בהסרת אבהותו ממנה לנשל אותה משייכותה למשפחה, חוסנאא חושפת שכל אילו היו מדומיינים.
ג'יימסון מציין ש "...נוטים המונומנטים ויצירות המופת... להנציח בהכרח רק קול אחד בדיאלוג מעמדי, את קולו של המעמד ההגמוני, לא ניתן להקצות להם כראוי את מקומם היחסי במערכת דיאלוגית בלי להחזיר או לבנות מחדש באופן מלאכותי את הקול שמלכתחילה יצאו נגדו, קול שברובו נחנק והושתק, הודחק לשוליים...על ידי התרבות ההגמונית."[3] 'חוצות זתוניא' מנסה לבנות, הן בתוך הטקסט והן מחוצה לו, את אותו הקול שהודחק לשוליים.
בניית הקול בתוך הטקסט נעשית על ידי בניית הגיבור המרכזי של היצירה. ח'אלד אל-מוסלי הינו גבר צעיר שאינו נמנע עם נכבדי הכפר. הוא מורה פשוט בבית ספר מקומי שאליו התקבל "לא בגלל היותו מתאים יותר מאחרים, אלא בגלל היותו בן המקום" (9). על אופיו מסופר שהיה רגיל ובעבודתו לא בלט ושאף אחד לא צפה לו עתיד מזהיר, בטח שלא בפוליטיקה. "במקום לנקוט עמדה, ח'אלד אל מוסלי העדיף תמיד להפליג במחשבותיו הפרטיות" (10). ח'אלד מייצג את הקול המושתק, הקול החלש והצייתני הנמצא מחוץ להגמוניה השלטת בכפר.
סדר המסירה של הפרק הראשון מרמז לקורא שהקול הזה הולך להיבנות מחדש דרך מועמדתו של ח'אלד לראשות הכפר. המספר מקדים לספר על התייחסותה של היאם אל-מוסלי למועמדותו של בן זוגה כאל עובדה מוגמרת, ופתיחתה המיידית בתהליכי תכנון של מסע הבחירות – ורק אחר כך הוא מספר על אופיו הצייתני של ח'אלד. בתיאור האופי של ח'אלד הקורא כבר מניח שהוא יתמודד על חברות במועצת הכפר, וכאשר היא משכנעת אותו להתמודד על ראשות הכפר (16), כבר אין ספק שהוא יעשה זאת.
התמודדותו של ח'אלד לראשות הכפר מחזירה לקדמת הבמה קולות נוספים שהודחקו ממנה: הקול הפמיניסטי – "הפעם חשה זהור ... שדבר מהנרקם והולך, שמועמדותו של של אל-מוסלי...והסיסמאות שהוא מנפנף בהן עשויות לשמש מנוף להעלאת הנושא שנאבקה למענו שנות דור" (94). והקול של השמאל הפוליטי – "הישיבה הזאת...המסה את הקרח שהצטבר במשך שנים ארוכות" (113).
אם נקבל את הטענה של ג'יימסון כי "המעשה הספרותי או האסתטי שרוי תמיד ביחס פעיל כלשהו עם הממשי"[4] , אזי כדי לראות את בניית הקול מחוץ לטקסט יש להתייחס לא רק לרומאן עצמו אלא לסביבה היסטורית – חברתית בה הוא נכתב, וכך אנסה לעשות בקצרה.
בהיותו ערבי ובנוסף לכך סופר - ערבי, נמצא עודה בשאראת למעשה בשני מיעוטים, שאת קולו של כל אחד מהם הוא מנסה לבנות:
א) המיעוט הלאומי/אתני – בכתיבת הספר מנסה בשאראת להראות שגם בתור מיעוט, עדיין ניתן להשמיע קול גם בתוך התרבות ההגמונית המנסה להדחיקו אל השוליים. בולט הדבר במיוחד לאור העובדה שהספר יצא הן במהדורה ערבית והן במהדורה עברית. דבר המראה על ההבנה של המחבר ש"...מוסיף הקוד האתני היהודי למלא תפקיד מרכזי במיון התוצרים הספרותיים וגם בהדרה של כתיבה עברית של לא-יהודים מגבולותיו של הקאנון הישראלי או לפחות בהרחקתם ממרכזו."[5]
בשאראת מודע לקושי שלו להגיע אל הקהל העברי, אך לא מוותר עליו כאשר במקביל הוא פונה אל הקהל הערבי בדרישה שיפעל להשמיע את קולו. בכתיבת הספר, לוקח על עצמו בשאראת את תפקידה של היאם ודוחק בערביי הארץ לצאת מהפסיביות ולהתחיל לחשוב בגדול.
ב) המיעוט המקצועי – בהיותו סופר - ערבי, נמצא בשאראת במיעוט בתוך ההגמוניה היהודית של הספרות העברית המנסה להשתיקו, מכיוון שרואה בבני המיעוט אליו הוא משתייך כ"רואים את היהודים כמו הפת"ח, כעדה דתית ולא כעם"[6], ועל כן הם מסוכנים. יצחק לאור ציין את הנסיון להשתיק את הערבי, בהתייחסו לדמותו של הערבי באוסף סיפורים של א"ב יהושע, 'מול היערות': "תשוקת היהודי היא אל שתיקת הערבי."[7] ההגמוניה הזו, שבספר מיוצגת על ידי החבר הנוכחי של משפחת אל מוסלי והקרוב המבשר מצד אחד דוחפת את ח'אלד להתמודד, ומצד שני דוחפת אותו מחוץ למערכת הבחירות הנוכחית. בשאראת מפרסם את סיפרו גם בעברית וגם בערבית כבא לומר שבכוונתו לבנות קול חדש שעד עתה הושתק, קולו של סופר ערבי שכותב בשפתו.
בשני המקרים, הן במקרה של מיעוט לאומי/אתני, והן במקרה של מיעוט מקצועי. מנסה בשאראת להשמיע את קולו של המעמד המוחלש שעד עתה נדחק לשוליים אל מול ההגמוניה, קול של ערבי אל מול הקול היהודי.
סיכום:
הרומאן "חוצות זתוניא" של עודה בשאראת, עוסק בצורה בולטת במאבקים מעמדיים. לא מדובר דווקא במעמדות כלכליים, אלא במעמדות שיחסי הכוח ביניהם הם בעיקר חברתיים. הנושא המרכזי ברומאן הוא החלפת דורות לא רצוניים הן מבחינת הגיל והן מבחינה חברתית. מאבק של המעמד הצעיר והליברלי מול המעמד השמרני – מסורתי הוא זה שנמצא בבסיס הסיפור.
כפי שניסיתי להראות כאן, הרומאן הוא סיפור ריאליסטי החורג מגבולות היצירה הבדיונית ומשליך על המציאות הקיימת בה חי המחבר. מציאות בה המעמד הנמצא במיעוט רוצה להשתלב בתוך המעמד השליט אך מתקשה בגלל פאסיביות שלו עצמו מחד וחוסר רצון של ההגמוניה לקבלו מאידך, חוסר רצון שמוביל למאבק קשה כשהמיעוט מתחיל להיות אקטיבי.
המחבר אינו נותן פיתרון כיצד מסתיים המאבק המעמדי, אלא מסיים בשיאו של המאבק המעמדי ש"עול צפוי לו בימים הבאים." (255)
ביבליוגרפיה:
ג'יימסון פרדריק, הלא מודע הפוליטי – על פרשנות הטקסט הספרותי כמעשה חברתי סימבולי, רסלינג 2004
אלתוסר לואי, על האידיאולוגיה – מנגנוני המדינה האידיאולוגיים, רסלינג 2008
יהושע א"ב, הקיר וההר : מציאותו הלא-ספרותית של הסופר בישראל, זמורה-ביתן, 1989
לאור יצחק, אנו כותבים אותך מולדת, הקיבוץ המאוחד 1995
חבר חנן, הסיפור והלאום – קריאה ביקורתית בקאנון הסיפורת העברית, רסלינג 2007
[1] ג'יימסון פרדריק, הלא מודע הפוליטי – על פרשנות הטקסט הספרותי כמעשה חברתי סימבולי, רסלינג 2004, עמ' 83.
[2] אלתוסר לואי, על האידיאולוגיה – מנגנוני המדינה האידיאולוגיים, רסלינג 2008, עמ' 35
[3] ג'יימסון פרדריק, הלא מודע הפוליטי – על פרשנות הטקסט הספרותי כמעשה חברתי סימבולי, רסלינג 2004, עמ' 84
[4] שם, 79
[5] חבר חנן, הסיפור והלאום – קריאה ביקורתית בקאנון הסיפורת העברית, רסלינג 2007, עמ' 220
[6] יהושע א"ב, הקיר וההר: מציאותו הלא ספרותית של הסופר בישראל, זמורה ביתן 1989, עמ' 88
[7] לאור יצחק, אנו כותבים אותך מולדת, הקיבוץ המאוחד 1995, עמ' 166
