אחד האלמנטים הבולטים ביצירותיו של דויד גרוסמן, הוא מרכזיותה של האימהות. גם אם האֵם היא אינה הגיבורה המרכזית של היצירה, היא תשפיע בצורה זו או אחרת על חייו של הגיבור הראשי. סמדר שיפמן מציינת ש"אישה אמורה לרצות להיות אם... ותפקידה העיקרי הוא לדאוג לרווחת בני משפחתה."[1] על בסיס ההנחה הזו בנויות דמויות הן של הינדה (ספר הדקדוק הפנימי) והן של אורה (אשה בורחת מבשורה).
כאשר מחליטה הינדה שאהרון צריך למדוד את מגפיו על אף ש"עוד קיץ", מחליט משה, אביו של אהרון שהדבר נובע מכך שהיא "אוהבת שהכל יהיה מוכן בזמן", וכאשר נעלב אהרון מהטון שאימו מדברת אליו בגלל שאינו גדל, מסביר לו האב ש"הכל זה מדאגה...", "זה היא רוצה שאתה תהיה הכי טוב וראשון בכל הדברים. אמא זו אמא." (עמ' 24). כאן למעשה אנו רואים איך הינדה מממשת את תפקידה כאם לדאוג לרווחת המשפחה.
אצל אורה, תפיסת התפקיד היא אמביוולנטית. מחד היא כן רוצה להיות האם שדואגת לרווחת בנה "...היא יצאה איתו לקניון, לקנות לו בגדים וממתקים ודיסקים..." (עמ' 86), ומצד שני היא לא רוצה להיות רק האם שדואגת לבנה אלא גם שהיא ועופר יהיו "חברים כמו פעם" (עמ' 87).
כאמור, כל אחת מהאמהות מנסה להיות האם האולטימטיבית ולדאוג כל אחת לבנה. עם זאת לכל אחת מהן יש את הדרך שלה לממש את התפקיד. סמדר שיפמן מביאה שתי אפשרויות ריאליות לאמהות אצל גרוסמן: "לעיתים הן מעוצבות בדמותה הפולשנית והמדכאה (של האם{תוספת שלי})... ולעיתים הן נעדרות."[2]
ברוב הזמן הינדה היא האם שרוצה להיות האם השולטת והפולשנית. היא זאת שצריכה לקבוע מה יקרה בחייהם של ילדיה, והיא יודעת מה הכי נכון בשבילם. כשנודע לה שבין אהרון ויעלי מתפתח קשר כלשהו, היא, ורק היא יודעת כיצד אהרון צריך להתנהג כדי להשיג את יעלי. "אם תחכה הרבה, ההוא עוד יחטוף את הפייפיה שלך, בענייני האלה... מי שחזק וראשון הוא הלוקח..."(עמ' 248). הינדה גם יודעת מי עליו להיות ואיך הוא יכול להפוך למי שעליו להיות. "אתה תהיה גבר. תוביל אותי!", "אתה מוכרח להיות להראות לחתיכה שלך שאתה יודע... איך מתנהגים מבחורות אחרת החבר שלך... ינקנק לך אותה מתחת לאף." (256). הינדה היא היודעת והפוסקת הבלעדית בדרך בה משיגים בחורה – להיות חזק ("אתה תהיה גבר"), וראשון ("תוביל אותי"). הדובר בסיפור מציין, במבע משולב עם הינדה, שהיא זו שקובעת מי הוא 'העצמי' של אהרון – "לו רק היתה יכולה להעביר אותו בכוח נסיונה וחוכמתה על פני הנהר הזה, להיות הוא עצמו למשך השנים הללו הקובעות." (260).
האימהות אצל אורה שונה בתכלית מזו של הינדה. אמנם, כפי שציינתי גם היא דואגת לבנה, תפקיד האם שגם כשלא רצתה בו הוא נכפה עליה על ידי עופר. "...ובכך הוא גם כופה עליה את תפקידה, להיות קמוטה ואפורה, ואף על פי כן לזהור בגאווה... אמא של חייל." (109). אך היא עושה זאת בדרך היעדרות – היא מחליטה לנסוע לצפון למשך תקופת המילואים של בנה. היא מאמינה שאם היא לא תהיה בבית כשיבוא לבשר על מות עופר, אז לא תהיה בשורה והוא לא ימות; "...אבל כל רגע שהיא נשארת בבית מסוכן לה, היא יודעת, ומסוכן גם לו והוא לא יכול להבין את זה, ואין טעם לקוות שיבין"(114). כאן מתנהגת אורה כמו הינדה. היא יודעת יותר טוב מעופר מה טוב לו.
אורה מתנהגת כאם נעדרת לאורך רוב שנות החיים של שני בניה. היא נעדרת כשעופר מתחיל ללכת (269), היא מבטלת בהתחלה את האובססיות שצצות אצל אדם, וכאשר היא כבר נותנת עליהן את דעתה אורה מותירה אצל אדם מבט שהיא בעצמה מפרשת אותו כאומר לה שהיא יכלה להצילו אך נכשלה (433-439). תוצאות היעדרותה של אורה מתגלות בפניה דווקא כאשר היא מחליטה להיות אם פולשנית ולקחת את אדם לפסיכולוג בניגוד לרצונה. כשהפסיכולוג, אחרי שכשל אחרי שלוש פגישות להבחין ממה סובל הילד, אומר לה ש"אולי עם מישהו אחר זה יצליח יותר? אולי דווקא עם מטפלת אישה?", חשה אורה "כאילו מאשימים אותה כאן במשהו." (440).
עם כל זה יש לציין כי היעדרותה של אורה אינה נובעת מהיותה אמא לא אכפתית, אלא מהיותה אם שרוצה לתת לילדיה את המרחב להתפתח על פי רצונם. היא דוחה את הצורך לקחת את אדם לטיפול כדי לא להיות פולשנית והיא לא רוצה להביך את עופר בעת החיבוק במקום איסוף בגלבוע. יתר על כן היא מאמינה שבהיעדרותה היא שומרת על ילדיה.
סיכום:
שתי האימהות, גם הינדה ב"ספר הדקדוק הפנימי" וגם אורה ב"אשה בורחת מבשורה", הן נשים שאמהותן עומדת במרכז. כל אחת מהן עונה על ההגדרה של "אישה אמורה לרצות להיות אם... ותפקידה העיקרי הוא לדאוג לרווחת בני משפחתה.", עם זאת, כל אחת מהן היא אמא בדרכה שלה.
הינדה היא אם שתלטנית שיחד עם הכניעה של בן זוגה לה, מביאה את אהרון לכלל ייאוש שהוריו יבינו אותו בלי לפלוש לחלוטין לתוך עולמו הפנימי: "כן, כן, אני בעצם כבר יודע מלבד: כל אחד לנפשו... אבל אתם הרי אוהבים, אתם הרי משפחה אוהבת... אז איך זה שאתם ככה... ככה: מוותרים מייד. לא נלחמים עלי." (271).
אורה היא אם שכביכול נעדרת, אך היא פוקחת עין ומתערבת כשאין ברירה. היא שמה לב לקשר שנוצר בין אדם ועופר ולעזרה הדדית ביניהם ומנסה שלא להפריע, עד שבסוף עופר מציל את אדם מהאובססיות שלו (453 – 458).
כל אחת מהן היא אמא בצורה היחידה שהיא יכולה להיות. כשהינדה מנסה להבין את עולמו של בנה ולעזור לו, היא פולשת יותר מדי ונכשלת: "...ושוב נזדקרה לעין אותה סתירה מתמיהה בין ההבעה החסודה הזו שלה, לבין תווי הפנים עצמם, שהיו בכל זאת נאים ושוקקים, כמעט מתגרים. אהרון נלכד לרגע במבוך המתעתע, אחר משך בכתפיו, ביקש להשתמט משם." (250). כשאורה מנסה להיות אם פולשנית ולקחת את אדם לפסיכולוג היא לא רק שהיא מצליחה לעזור לו, אלא אף מתחילה לחשוב שהיא האחראית למצבו (439-440).
ביבליוגראפיה:
שיפמן סמדר, דברים שרואים מכאן, הוצאת כרמל 2007.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה